כבר בתחילת שנות האלפיים פיתחה לעצמה נינה מנהג שכזה, להישאר ערה בלילה של בין חמישי ושישי ולאפות לחמים. כלומר לנפות קמח וללוש אותו לבצק ולהתפיח, ולהוסיף תבלינים ושאר ירקות, ולהתבונן לתוך התנור המזהיב את הקשה של הלחם, ולהוציא את הלחמים מהתנור ולעבור עליהם אחד אחד בעין בוחנת.
היא עירבבה והוסיפה, טעמה והטעימה, ואז הציעה את הלחם לסובבים אותה. וכולם שמחו נורא.
ואט אט כולם נהיו רעבים ללחם. התפוקה עלתה ושעות השינה פחתו גם בלילות השבוע, נעשו נסיונות ונתווספו מתכונים, לחם סלק בעונה ולחם שיפון כל השנה. והמקום נהיה צפוף וביקש לפרוץ החוצה וגם להישאר קרוב, וכך עזבה המאפייה את הבית ועברה לחזית חנות פנויה אחת ברחוב קרמניצקי בבצרון.
ופתאום אנשים נשארו, אז היה צריך לדאוג לשולחנות וכסאות ולמשהו לאכול ולשתות. אז לצד הלחם הופיעו סלטים ומטבלים וכל מיני דברים קטנים, ואחרי האוכל בא המתוק, ולצידו קפה, ומשהו לילדים כי לא נעים. והצוות גדל ותפח גם הוא, בנדנות אספו את שיער האופות, ותנורים לא הספיקו להתקרר לא בימים ולא בלילות.
ובצק המשיך לתפוח, כל הזמן. וככה גדלנו לאט לאט – מקרמניצקי למרמורק, כיכר הבימה. ואז היה צריך לאפות יותר, הרבה יותר, אז פתחנו מאפייה באיזור התעשייה בחולון, וכך נהייתה פתאום גם חנות מפעל. לחמנינה רמת החייל, שהתחילה בשוק צפון ויצאה ממנו אל המרכז המסחרי שם, מציעה גם לאנשי ההייטק ״חוויית משתמש״, ומשם לאינשטיין, ואז הרחקנו עד פתח תקוה, בגלל לקוחה שביקשה יפה.
אבל נשארנו לחמנינה. הנלסון אותו נלסון והחיוך אותו חיוך, ואם מישהו צריך עזרה, אנחנו מנגבות את הקמח על סינור ומושיטות יד. אנחנו אוהבות גם שיתופי פעולה עם המרחב המקומי. דברים שאיננו מייצרות לבד באים ממקומות שונים ברחבי הארץ, מיטב התוצרת. אנחנו אוהבות את העבודה שלנו ואת האורחים, גם הקבועים וגם המתחלפים. אנחנו אוהבות גם לנוח כשצריך, וחושבות שגם כל מי שעובדים איתנו צריכים לזכור את זה. בדיוק בגלל זה למשל, אנחנו סוגרות בסופשבוע, שיהיה כוח ללוש בראשון בבוקר שוב.
